בעיות שיש (כמעט) לכל מקועקע!
אני רואה הרבה שאלות שחוזרות על עצמן לגבי התמודדות עם מצבים יומיומיים לאנשים מקועקעים, לכן מאמא מביאה את המדריך הקצר להתמודדות עם סיטואציות שגרתיות בעולם שלא תמיד מבין את הקטע שלנו:
ל כ ס ו ת בלאט. ולא כי אתם מתביישים, אלא כי זה לא רלוונטי לראיון העבודה.
באותה מידה שאתם לא תספרו בראיון עבודה איזה פורנו אתם מעדיפים, מה היחסים שלכם עם ההורים או איפה אתם הכי אוהבים שעושים לכם קיצי – אין לכם מה לחשוף את הטעם האמנותי שלכם בקעקועים. אז תגיעו בבגדים מסודרים, מגוהצים ומתאימים לעבודה במשרד. זה לא נורא אם עדיין רואים קעקועים, העיקר לא לבוא כאילו אתם בדרך למסיבת טבע רק כדי להוכיח איזה נקודה חסרת טעם.
כי באתם להרוויח קש מאדרפאקר. לא כדי לדגמן את אופנת הרחוב האחרונה באינסטוש.
תבינו שלחשוף את הקעקועים שלכם פרנציפ לא עושה אותכם "לוחמי חופש" אלא סתם אנשים שלא יודעים לקרוא את החדר ולהבין מה מתאים לסיטואציה ספציפית.
(וסביר להניח…)
שלבעל החברה לא מפריע עובדים מקועקעים אבל הוא לא זה שמראיין…דה? מי שכן מראיין הוא לרוב אישיות אפורה ובנאלית אבל עם פאוור טריפ שמחפש לפסול על כל פרט קטן. ואחרי שהתקבלתם אם יקלטו קעקועים? לאף אחד לא יהיה איכפת.
לעיתים ממש רחוקות זה בנאדם שפשוט מנסה להתחיל שיחת חולין ולא יודע איך…לרוב
זה או גברים חרמנים שמחפשים תירוץ לגעת בבחורה או אנשים מרירים שמחפשים לגרום למישהו זר להרגיש רע כדי שהם ירגישו טוב. אז בואו ניישר קו – גם אם הקעקוע נמצא על הפאקינג מצח שלכם אתם עדיין לא חייבים לאף אחד הסברים. אבל הכל עניין של גישה – מי שניגש אלינו בגישה נעימה לרוב יקבל תגובה נעימה ומי שלא אל תתביישו להעמיד במקום.
אם התחלתם את מערכת היחסים עם קעקועים סביר להניח שהפרטנר לקח בחשבון שיהיו עוד.
בהנחה שיש לו/לה הגיון בריא. עדיין, יש כאלה שעושים דרמה על כל קעקוע חדש, מי שמע התחתנתם בשידך עיוור והקעקועים באו לו/לה בהפתעה דרך החור בסדין.
סביר להניח שזה לא ב א מ ת הקעקועים שמפריעים אלא זה מירמור ממשהו אחר שמוצא פורקן בנושא הקעקועים. מה עושים? רצוי לשבת לשיחה כנה ולחפש את המקור האמיתי לבעיה.
ואם מגלים שאכן הקעקועים הם הבעיה – אז וולאק שבו וקבעו גבולות ברורים שמצד אחד לא יסרסו את המתקעקע ומצד שני לא יבאסו ויזואלית את הפרטנר.
בבית שלנו ובמקום ציבורי עושים מה בא לנו אבל מה קורה כשנכנסים לבית של אדם אחר? מה שהיינו רוצים שיעשו כשנכנסים אלינו – יכבדו את נהלי הבית. כבוד זה כביש דו סטרי, ובשביל לקבל אותו צריך לתת אותו – בטח כשאנחנו בבית של אדם אחר, מפליצים לו על הרהיטים, אוכלים לו את האוכל וגומרים לו את הפיצוחים. כמו שלא תדליקו זיקוקים בבית של פוסט טראומטי, כמו שלא תבואו עם חולצת כדורגל למשפחה שאוהדת את הקבוצה היריבה, ככה אל תבואו עם כל הקעקועים על דיספליי למשפחה שמרנית.
וואללק.. רק לצעוד בגאווה. קחו בחשבון שחצי מהאנשים שבוהים בכם מקנאים רצח וחושבים על השראה לאינק הבא שלהם, כי למרות שאולי אתם לא רואים עליהם אבל כמעט על כולם יש אינק…רופאים, עורכי דין, עובדים סוציאליים ומנקי רחובות.
הייטרים מרירים ששופטים לרעה את כולם ואי אפשר לרצות אותם גם ככה,
ואנשים שפשוט סקרנים מהדמות הצבעונית שהם רואים.
כך או כך תהיו גאים במי שאתם ובמה שאתם ואל תקפצו למסקנות שחושבים עליכם רק דברים רעים…זה סתם פרנויה מיותרת.
מוזמנים להוסיף עוד סיטואציות שהתמודדתם איתן כדי לעזור לאחים שלכם לעבור את היום עם קצת יותר סוואג וקצת פחות סיבות להצטרף לדע"ש.
נכתב בלשון זכר מטעמי עצלנות, הכותבת הינה מקעקעת ומקועקעת שחיה את כל השיט הזה בעצמה (וגם חיה בסרט) והגיעה למסקנה שעדיף ללמוד להתמודד מאשר להגדיל את כמות הגופות בחצר האחורית שלה.
פיס אאוט ילדי אינק שלי
