דילוג לתוכן 
איך להיות מקעקע/ת בלי להכנס לדיכאון?
בחלק א׳ דיברנו על המלכודות שאנחנו כאמנים/ות שמים לעצמנו כדי – לא – להצליח. כי הכי קל והכי פחות מביך זה לא לנסות בכלל ולהשאר ״פוטנציאל לא מנוצל״ לנצח
הים מאמא רוצה לדבר איתכם לא על מלכודות אלא על 3 אבנים שתלויות לנו סביב הצוואר והגיע הזמן לגזור את החבל שלהן ולשחרר את עצמנו מעול נשיאתן על גבנו:
לא זה לא מעיד על גבורה, לא על מצפון ולא על לב טוב. זה נטו אומר לימדו אותנו שטעויות עבר נועדו ללמידת לקחים! ולא לסחיבה כמו עונש לנצח! זו אבן כבדה כמו העולם עצמו ולא נותנת לנו מספיק חמצן כדי לגדול. תבינו, לכל פאדיחה/טעות/כשלון שעברנו יש לקח שצריך ללמוד ממנו… ואז לקבור את הטעות עמוק בעבר שלנו, כמו נשל נחש מיותר, ולהמשיך ללכת קדימה.
נסו את זה: במקום לתת לטעויות לצוף במחשבות בלי שליטה ולהטיל עלינו טרור, שבו פעם אחת והעלו אותן על הכתב מיוזמתכם, בשליטתכם ובזמן נעים ורגוע, למשל: עשיתי קעקוע שאני לא באמת יודע לבצע יצא חרא והלקוח עשה פוסט שיימינג, הלקח שלי: אם אני רוצה לבצע משהו שאני לא בטוח בו אני לוקח פחות כסף, מעדכן את הלקוח שזה במסגרת התנסות בסגנון חדש וככה מונע ציפיות לא פרופורציונאליות של הלקוח. או: שלחתי ללקוח סקיצה בלי מקדמה הוא גנב אותה והלך למישהו אחר להתקעקע, הלקח שלי: תמיד לקחת מקדמה באופן עקבי ומקצועי. או: לא עדכנתי יומן והגיעו לי שני לקוחות על אותה שעה הלקח: צריך לעשות לעצמי ניהול יומן יותר אחראי, אולי להכין טבלה באקסל, אולי יומן כתיבה של פעם מתאים לי או יומן אלקטרוני בטלפון עם תזכורת.
השוואה עצמית לאנשים שהשקיעו יותר זמן למידה/אימון – אנחנו רוצים להשוות את עצמנו תמיד באופן לא מציאותי לאנשים שרכשו יותר כלים מאיתנו כי אז אפשר לשקוע בדיכאון כי מצאנו לנו פער גדול לבכות עליו. זה בערך כמו שנהג חדש ישווה את עצמו לנהג פורמולה, זה יביא למרמור טפשי ולא הגיוני, נכון? באותה מידה אמן בתיחלת הדרך שמעולם לא לקח שיעורי ציור שמשווה את עצמו למישהו שלמד ציור 5 שנים זה השוואה לא הוגנת שלא תוביל לתוצאות ורק למרמור ודיכאון.
נסו את זה: השוו את עצמכם רק לעצמכם. קודם הסתכלו אחורה ותראו כמה כבר התקדמתם, ואז מייד תסתכלו קדימה אבל רק צעד אחד כדי לקבל החלטה מה הוא יהיה: האם ללמוד משהו חדש, האם להתאמן עוד על משהו כשבר למדנו, האם
הפחד מפספוס הזדמנויות FOMO fear of missing out – פחד נתעב ומוכר לכולנו, ההרגשה שהחיים מתרחשים במקום אחר, שההזדמנויות לא נמצאות מולי, שהזמן אצלי מתבזבז ואצל אחרים מנוצל היטב.. זוהי חרדה נפוצה אבל סופר מיותרת כי היא פשוט…. לא אמיתית ובכוונה מעורפלת!! כי בשנייה שאנחנו יוצאים מהערפל למחשבה ברורה, ממוקדת ועניינית – חרדת הפומו נעלמת ובמקומה אנחנו מתחילים לזהות מולנו הזדמנויות או אפילו יותר טוב – ליצור לעצמנו הזדמנויות.
נסו את זה: אחת ליום ורצוי לפני השינה, שבו עם עצמכם כמה דקות ודמיינו מטרה כלשהי ואז נסו ללכת שלב אחרי שלב אחורה כדי להבין מה המסלול אליה. למשל: מטרה: להתארח בסטודיו בחו״ל – צעד לפני יהיה ליצור קשר עם סטודיואים שנרצה שיארחו אותנו ולהציע את עצמנו – צעד לפני זה יהיה לחפש ולעקוב אחרי מלא סטודיואים במדינה או עיר שנרצה לבקר בה כדי להגדיל את הסיכוי שנקבל לפחות הזמנה אחת כשניצור קשר – צעד לפני זה יהיה לסדר את עמוד האינסטגרם שלנו כדי שסטודיו שיראה אותו יקבל רושם מקצועי ולא חובבני. עכשיו יש לכם תוכנית ברורה – והכי חשוב, אין פומו.
- במקום לאכול תסביכים ולשפוך אותם עם חצי בקבוק גרייגוס ונסיון להעמיס צ׳אחלות רק כדי להרגיש חיים.
- במקום לצאת ל200 הפסקות סיגרה ביום שהן בתאאכלס בריחה מהמציאות.
תתחילו לבנות מציאות שלא בא לכם לברוח ממנה.
תבינו ילדי אינק יפים שאתם חיים בעידן השפעעעעע – העולם פתוח לכם כמו שהוא מעולם לא היה פתוח לאף אחד – וכל מה שקיים מחוץ לכם זה בסך הכל כלי. כמו שנשתמש בכלי הזה ככה הגורל שלנו יראה. אתם על ההגה – קחו את עצמכם לאן שצריך.
נכתב בלשון זכר אבל פונה לכל המינים והמינות.
מאמא אינק מקעקעת עם קו לא מתנצל.
בלוגרית עם פה ג׳ורה לא מתעצל.
ומורה לאמנות קלאסית מודרנת וקעקועים.
למעבר לחלק א' של הכתבה לחצו כאן
